יש פעולות קטנות, לכאורה חסרות חשיבות, שאנחנו נוטים לא לשים לב אליהן, אבל לפעמים חשוב להתמקד בהן.
הן אלה שידרבנו אותנו להצליח.
חדרניות בבית מלון עושות לא מעט פעילות גופנית בתור חלק מהעבודה שלהם – הולכות הרבה, דוחפות עגלות, סוחבות דברים, מנקות, מסדרות מיטות.
בניסוי שעשו על חדרניות, רובן אמרו בתחילת הניסוי שהן לא עושות פעילות גופנית. הן לא חשבו על העבודה שלהן בתור פעילות כזאת.
חילקו את המשתתפות בניסוי לשתי קבוצות:
לקבוצה אחת אמרו רק שפעילות גופנית היא חשובה.
לקבוצה השניה אמרו שפעילות גופנית היא חשובה, וגם שהפעילות שלהן בעבודה נחשבת לפעילות גופנית, ואפילו אמרו להן כמה קלוריות הן שורפות כשהן מחליפות מצעים או שואבות אבק.
כל המשתתפות נבדקו אחרי ארבעה שבועות והממצאים היו ברורים:
הקבוצה של החדרניות שאמרו להן שמה שהן עושות בעבודה נחשב לפעילות גופנית ירדה במשקל ושיפרה מדדים כמו לחץ דם ואחוזי שומן ועוד, לעומת הקבוצה האחרת שלא.
הן לא דיווחו על פעילות גופנית מחוץ לשעות העבודה, אבל היה מדד אובייקטיבי שהראה על שינוי אמיתי.
איך אפשר להסביר את זה?
החוקרת המקורית, אלן לנגר, ייחסה את הממצאים לאפקט פלסיבו.
אבל אפשר לחשוב על הניסוי הזה גם מזווית שונה:
החדרניות קיבלו אישור שהן כבר מתעמלות במשך היום בכל מיני פעולות קטנות שהן עושות ממילא, מה שכנראה דירבן אותן להתעמל יותר בדרכים קטנות – אולי הן התחילו ללכת יותר ברגל או לעלות יותר במדרגות.
הן התחילו לשים לב לפעולות הקטנות האלה ולתת להן חשיבות, כי הבינו שכל דבר קטן נחשב לפעילות גופנית.
ההבנה הזאת שכל דבר קטן נחשב היא בדיוק המפתח לשינוי הגישה כשאנחנו עומדים מול משימות גדולות ומרתיעות.
אני עומדת בפני משימה קשה. אין לי מושג אם אני אצליח או לא, כמה זמן זה ייקח, כמה מאמץ זה ייקח, רק ברור לי שזה קשה, שזה אולי יתיש אותי, אולי אני בכלל לא אדע מה לעשות ואפסיק באמצע, אולי בכלל יש פה יותר פוטנציאל לכישלון מאשר להצלחה?
המון חוסר אונים מצטבר כשעומדים מול משימה קשה.
אני חושבת על נקודת הסיום והיא נראית לי רחוקה, מעורפלת, אפילו בלתי מושגת.
המוטיבציה במקרים האלה הרבה פעמים נופלת, יורדת מתחת לאפס, והבריחה לדחיינות כמעט בלתי נמנעת (מעניין מה קורה בפייסבוק, בדקתי רק לפני 3 דקות).
אבל אני כן רוצה להצליח במשימה. לנצח אותה, להרגיש טוב עם עצמי אחרי שניצחתי…
צריך לשנות את הגישה שלנו למוטיבציה
יש נטייה לחשוב על ניצחון רק כהשלמה של המשימה עד הסוף, ובהצלחה.
זאת בדיוק הנטייה שתגרום לנו להיבהל ולא להתחיל בכלל, אלא לדחות ולדחות בלי סוף.
ההבנה שצעדים קטנים כן נחשבים משנה את כל התמונה.
במקום להירתע מהמחשבה על נקודת הסיום הרחוקה, יותר חכם להתחיל את המשימה הגדולה בצעדים קטנים ולחגוג הצלחת קטנות, אפילו כאלה שנראות זניחות ולא חשובות. צריך לתת תשומת לב מלאה לכל התקדמות בדרך.
לכתוב שורה אחת זה פחות מספק מלכתוב ספר, אבל הספר מורכב משורה ועוד שורה.
להרים חולצה אחת ולתלות אותה על קולב זה לא כמו לסדר את כל הבית, אבל הבלגאן מורכב בדיוק מפריטים כאלה.
ללמוד מלה אחת בשפה חדשה פחות מרשים מללמוד את השפה כולה, אבל השפה מורכבת ממילה ועוד מילה.
לרוץ שתי דקות זה לא כמו לרוץ מרתון…
הבנתם את הרעיון.
המוטיבציה עולה כשיש לנו הרגשה שהתחלנו להצליח
ברגע שהתחלנו, ואם הקפדנו לחגוג כל ניצחון קטן בדרך, יש יותר סיכוי שנמשיך.
עוד ניסוי מעניין מדגים את הרעיון הזה: במכון לשטיפת מכוניות נתנו ללקוחות כרטיסייה, הם קיבלו חותמת על כל שטיפה ואחרי מספר מסוים של חותמות קיבלו שטיפה חינם.
קבוצה אחת קיבלה כרטיסייה של 8 חותמות, וקבוצה שניה כרטיסיה של 10 חותמות אבל עם שתי חותמות מתנה. כלומר, שתי הקבוצות בסופו של דבר היו צריכות לאסוף 8 חותמות.
בבדיקה אחרי כמה חודשים, גילו שמי שהיו להם כרטיסיות עם שתי חותמות מתנה, מילאו יותר מהר את הכרטיסייה והגיעו יותר מהר לשטיפה חינם.
איך אפשר להסביר את זה?
מבחינה פסיכולוגית, ההרגשה שכבר התחלת להתקדם מדרבנת להמשיך.
מי שקיבלו כרטיסייה עם שתי חותמות מתנה, הרגישו שהם כבר התחילו להתקדם לעבר המטרה (שטיפה חינם) וזה עודד אותם לצבור חותמות יותר מהר.
כמו במקרה של החדרניות, אם יש לנו הרגשה שכבר התחלנו להצליח או שיש לנו יתרון במשהו, כלומר שאנחנו לא מתחילים מאפס, תהיה לנו יותר מוטיבציה להמשיך.
בשביל להצליח צריך לצבור ניצחונות קטנים – להציב מטרות קטנות ונגישות שאפשר להשלים בקלות, לזהות את הניצחונות הקטנים האלה ולחגוג אותם, לא להמעיט בחשיבות שלהם, ולתת להם לדרבן אותנו להמשיך ולהתקדם.