החלטתי לעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע. זה חשוב, זה טוב ויש לזה המון יתרונות לטווח הארוך. כל זה לגמרי ברור לי, אבל כרגע, במקום לצאת לריצה, בא לי לשבת על הספה ולראות סרט. הריצה תחכה למחר.
זאת תופעה כאובה, מוכרת ונפוצה:
אנחנו עושים תכניות לעתיד מתוך מחשבה הגיונית שנעשה מה שטוב לנו, ואז מוצאים את עצמנו מתעלמים מהתכניות ועושים מה שקל ונוח באותו רגע.
למה אנחנו דוחים דברים שחשוב לנו לעשות?
אנחנו ממוקדים בהווה
אחד ההסברים לכך הוא תופעה בשם "אי עקביות בזמנים" (כלכלנים קוראים לה גם "הנחה היפרבולית").
המשיכה שלנו להנאות מיידיות גבוהה יותר מההערכה שלנו למה שנפיק בעתיד מלעשות את הדבר הנכון עכשיו.
האני הנוכחי רוצה ליהנות עכשיו מסרט, גם על חשבון כל היתרונות שהאני העתידי מפסיד מזה שלא יצאתי לריצה.
במלים אחרות, אני אעדיף את התמורה המיידית על העתידית, אפילו אם התמורה העתידית משמעותית יותר.
ההתנגשות הזאת בין האני הנוכחי והאני העתידי יכולה להסביר הרבה מקרים של דחיינות.
לשלם חשבונות, ללמוד למבחן, לקבוע תור לרופא – לכולם יש יתרונות מובהקים אם נעשה אותם בזמן, ובכל זאת הרבה מאיתנו דוחים אותם ומעדיפים באופן לא רציונלי להעביר את הזמן בפייסבוק או ביוטיוב…
אנחנו אומרים לעצמנו שנעשה את זה מחר, אבל גם מחר תשלום החשבונות לא יהיה מהנה במיוחד ופייסבוק יהיה יותר אטרקטיבי – ושוב נהיה באותו מצב בדיוק.
יש פתרונות
תרגיל מחשבתי פשוט שבו אנשים מדמיינים את היתרונות העתידיים לטווח ארוך, יכול לגרום להם לעשות עכשיו את מה שאחרת היו דוחים.
פה לא נדרש הרבה חוץ מנכונות לדמיין איך ההכנה למבחן או הטיפול בניירת עכשיו יעזרו לי בעתיד, ובכך לקרב מחשבתית את היתרונות האלה אל ההווה.
הטריק הוא לדמיין שכבר השגתי את היתרונות העתידיים ואז לשאול את עצמי אם אני מוכנה לוותר עליהם תמורת ההנאה החולפת שמפתה אותי עכשיו?
עוד תרגיל מחשבתי שמועיל כנגד הנטיה האי רציונלית שלנו להתמקד בהנאה המיידית, הוא לדמיין איזו עצה הייתי נותנת למישהו אחר במצב שלי.
כשאנחנו נותנים עצות לאחרים, יותר קל לנו לראות את התמונה הגדולה ולתת עצות יותר אובייקטיבית.
דרך אחרת להתמודד עם הבעיה היא להפוך את ההימנעות לפחות אטרקטיבית, למשל על ידי התחייבות מראש כלפי אנשים אחרים לעשות משהו שאני יודעת שכנראה ארצה לדחות.
אם קבעתי עם חברה לצאת לריצה בשעה מסויימת, פחות סביר שאבטל ואשב לראות סרט, כי לא נעים להבריז, כי אני לא ארצה לאכזב וכי אולי היא תכעס עליי אם אני אבטל ברגע האחרון – וכך הבריחה מהמחויבות הופכת לפחות נעימה.